עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אשה שיש לה הרבה דברים להגיד.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
אהבה  (7)
בגידה  (2)
אוכל  (1)
אכזבה  (1)
בגידות  (1)
גבולות  (1)
וויסקי  (1)
חיפה  (1)
מוסיקה  (1)
נישואים  (1)
עיניים  (1)
עירום  (1)
צילומים  (1)
צלם  (1)
ארכיון
גבולות
07/08/2017 10:48
wind
גבולות, בגידות, אהבה

התחתנו כי רציתי שנתחתן. ידעתי שאני עם האופי הזה והבעיות בשליטה עצמית אגמור לא טוב אם אשאר ככה רווקה תל אביבית. ואז הכרנו ונראית לי שקט מספיק וקטן בשביל לא לעצור אותי מדי אבל אחד כזה שיעשה לי לא טוב על המצפון אם אפגע בו. סוג כזה של קשר שאולי אולי יצליח אולי לרסן אותי. אני חושבת שאמא שלך הפסיכולוגית היתה הכי מופתעת מהשילוב של שנינו. היא קלטה אותי. היא ידעה שזה לא הודו וזה לא הקעקועים שמשקפים את האישיות המוטרפת שלי. זה הנפש. זה זה שגדלתי במשפחה שרק רוצה לפצות ובסביבה נוקשה מדי שלא היתה לי ברירה אלא למרוד בה. היא לא ידעה שישבתי בכיתה רק חודש במצטבר במשך כל 12 שנות לימודי ושאת הצבא העברתי במשרד של המפקד החרמן שלי שחשב שאולי מתישהו יצא לו מזה משהו.

זה החזיק מצוין. המסגרת הזאת, החתונה היקרה שישבה לי על הלב, השכנים והטבעת המוזהבת המשמעותית שקנית לי כאילו שאם היא תהיה מספיק מורגשת לי על האצבע אזכור שאני נשואה ואעצור, באמת עשו את שלהם. תשע שנים זה עבד. התחלתי לעבוד בחברה מסודרת, השיער שלי חזר להיות באורך אחיד וסביר בצבע שגרתי, מכל אותם עגילים נשארו שניים והקפדתי שהם יהיו יחסית סולידים, הלכנו יחד לאירועים משפחתיים, קנינו בית בשכונה יחסית טובה, טיפחתי עציצים שאי אפשר לעשן, למדתי לבשל אוכל שכולם אוהבים, ואפילו הבאנו לעולם את תמר ושקד שאפילו השמות שלהם יחסית רגילים.

ראיתי אותך רואה אותי. ראיתי אותך מסתכל עלי לפעמים כמו שמסתכלים על מכשיר חדש שלא יודעים להפעיל ומפעילים בכל זאת. רציתי להגיד לך שאתה צודק, שכל זה לא מספיק, שאני מרגישה שאני הולכת לעשות משהו שלא יפתיע אף אחד, שאני בדרך ושזה כנראה מתישהו יקרה. כמעט לא יצאתי מהבית. לעבודה והביתה. לקניות והביתה. למשפחה והביתה. לגנים והביתה. וזהו.

זה היה צפוי מראש. אף אחד לא אשם בזה. אני הכי פחות. כשזה התחיל זה היה חסר תקווה. התקשרתי יום אחד לעמית. רציתי לדבר איתו. ידעתי שהוא יבין אותי ורק רציתי לשפוך. סיפרתי לו שאני לא אוהבת. לא אותך, לא את הילדים, לא את ההורים שלי ולא את ההורים שלך ולא את עצמי. אין בי אהבה. הוא ישר אמר "את חולה. את אהבה בעצמך. אם את לא אוהבת זה משהו שקרה לך, שהשתלט עלייך. את חייבת לעשות משהו".

קבענו להפגש. לא ידעתי מה הוא יעשה איתי. מה, יזריק לי זריקות? יתן לי מרשם? ידבר איתי וישכנע? יהפנט? כשראיתי אותו התחלתי לבכות. הוא נתן לי להוציא הכל וחיבק אותי. כשנרגעתי קצת ביקשתי שנלך אליו. כשהגענו הורדתי לעצמי את הבגדים כי לא יכולתי להשאר לבושה לידו. הוא חייך. אמר לי שאני הבנאדם היחיד שלא יכול לנהל שיחה אמיתית עם בגדים ושאל איך בעצם אני מנהלת קשרי חברות. אמרתי שאני לא. הוא הרצין. הבין הכל, אני יודעת. אחרי שנגענו ונגענו ונגענו, אחרי שצעקתי והוצאתי הכל, נרגעתי. באמת באמת נרגעתי. הבנתי שכל מה שהייתי צריכה הוא לעשות משהו שאסור.

עמית הסתכל עלי. כשהוא מנשק אותי בלי סוף, הוא אמר, "את יודעת, לכולנו בחבר'ה היתה בעיה של אנטי מערכתיות. כולנו לא שרדנו את התיכון, כולנו השתמטנו מהצבא, והנה אף אחד מאיתנו לא נשוי. חוץ ממך. עשית הכל. השלמת בגרויות ואז שני תארים, הגעת לקצונה, התחתנת והבאת ילדים. כי את לוחמת. את אחת שלא יכולה כשאומרים לה מה לעשות ובכל זאת, נכנסת שוב ושוב לתוך מסגרות וקצרת הצלחות לא נורמליות. מבחינתי את ראויה להערצה".

הסתכלתי עליו, נישקתי אותו, התלבשתי ויצאתי מהדלת. כמו תמיד בלי להפרד. ברחוב לקחתי נשימה עמוקה והלכתי להתרפק על הגבולות שבניתי לעצמי בהרבה אהבה. 

4 תגובות
קפה ועוד קפה
28/05/2017 10:36
wind
אהבה, בגידה, אכזבה

אני בנאדם מאד רגיל ואפילו משעמם. אני קמה כל יום באותה שעה, לובשת את מה שהכנתי לי על הכסא יום קודם, מתאפרת באותו סדר, מסרקת את השיער באותן תנועות לאותם כיוונים, בקיצור הבנתם. הסדר הזה מאד חשוב לי. כשיש לי סדר חיצוני אני יכולה להרשות למחשבות שלי לרוץ ולהשתולל. זה משהו שתמיד חשבתי שכולם עושים. עפים. אני יכולה לצחצח שיניים ולחשוב על לטאות ענק ואיפה הן מוצאות אוכל. אני יכולה להכין לי סיר קציצות ולהזכר במישהי שהיתה איתי בכיתה וששמעתי שקטעו לה רגל ואיך זה להיות מגעילה וסנובית רק עם רגל אחת.
מצאתי לי עבודה שזה מסתדר איתה בול. אני גננת. כל מה שאני עושה, נראה הגיוני לחלוטין לילדים בגן שלי. הם בני 5. הם רגילים שאני מספרת להם סיפורים ממש מוזרים או לא עונה כשקוראים לי. אני הגננת שהם הכי אוהבים. כי אני מקבלת אותם כמו שהם. בגן שלי אין מכות ואין קללות. בגן שלי כולם חברים ולאף אחד אין בעיה להגיד את זה. זה מאד שכיח שילד יגיד לחבר שלו "אני אוהב אותך" ויביא לו חיבוק. אני מתה עליהם.
יש לי שריטה. אני לא יודעת מתי זה התחיל אבל זה שנים ככה. בבוקר אני צריכה לשתות שתי כוסות קפה. אבל הן צריכות להיות במרווח של רבע שעה. אם אני קונה שתיים ביחד, אחת מתקררת וזה לא כיף. אם אני מתעכבת וקונה את השניה רק כעבור חצי שעה, מתחיל לי כאב ראש וסחרחורת. מכל ההתמכרויות המוזרות, מצאתי לי את זאת. יש סניף של רשת בתי קפה איכותית ליד הגן שלי. כל בוקר אני צועדת לשם פעמיים וחוזרת פעמיים. זו לא ממש בעיה כי בדרך כלל מי שרואה אותי בפעם הראשונה לא נשאר מספיק זמן כדי לראות אותי בפעם השניה ועם עובדי בית הקפה הסתדרתי. הם מכירים אותי מצוין. 
יום אחד התעכבתי בגן. אחד הילדים הגיע עצבני משום מה וראיתי שכל מה שהוא צריך זה חיבוק כזה חונק. לא משהו שאפשר להפסיק בגלל צורך בקפה. יצאתי באיחור של 23 דקות מבחינתי. הגעתי לבית קפה וביקשתי את הקפה שלי. ואז אני שומעת "אני מאחר לפגישה בגללך, את יודעת?". אפילו לא סובבתי את הראש. היה לי ברור שאין לי קשר לאמירה הזאת ומישהו בטח מדבר בטלפון ממש קרוב אלי. ואז "אם את מאחרת, לפחות תהיי נחמדה מספיק להגיב אלי. זה שאני לא מציג את עצמי כל פעם לא אומר שאין לי רגשות". זה כבר היה מוזר מדי. סובבתי את הראש וראיתי אותך. משהו ממש נחמד עם ריסים ממש ארוכים וגבות משורטטות. שום גבר בעולם לא צריך גבות כאלה. מיותר לחלוטין. אבל יופי של גנים, חשבתי לי. ואז הבנתי שזה מה שעובר לי בראש והוא מחכה לאיזשהי תשובה ממני. "אה, סליחה, אנחנו מכירים?". חייכתי. "לא, אנחנו לא מכירים, אבל כל יום כבר מאתיים שנה את מגיעה לכאן באותו זמן במרווחים שווים ולוקחת את אותו הקפה שאת אפילו לא מבקשת. זה מרתק להתבונן על זה. אני גר פה לא רחוק ואני חייב להגיד שלא משנה מה אני לא מוותר על זה. זה כמו לראות שעון חי. למה איחרת היום?". 
צחקתי. "זה קצת קריפי מה שאתה אומר. אתה עוקב אחרי מישהי שאתה לא מכיר רק כי היא מתנהגת קצת מוזר. אני אוהבת את זה". צחקת גם. באמת שמיהרתי אז אמרתי לך "אז אני רואה אותך מחר? באותו זמן?" סימנת לי עם היד כזה משהו לא מחייב אבל ידעתי שתהיה שם. הלכתי לי לגן שמחה במיוחד. טל, הילד החמוד שחיבקתי קודם רץ אלי וחיבק אותי בזהירות בגלל הקפה. כל היום חייכתי לעצמי בלי הפסקה. בצהריים, כשבאו כל ההורים לקחת את הילדים, ראיתי אותך שוב. טל רץ גם אליך. אני חושבת שבאותו רגע קיבלתי החלטה. אני מקפה נגמלת. 

0 תגובות
הצלם
21/05/2017 12:49
wind
צילומים, עירום, אהבה, נישואים, צלם

עזבה הכל ויצאה לחופשה. חשה שאם היא לא לוקחת בכח את הזמן הזה שלה, יהיה מי שינכס אותו לעצמו. והזמן הזה עם עצמה הוא כל מה שדרוש לה. לא כדורים, לא אשפוז, לא טיפול ארוך-טווח וגם לא סדנא משום סוג שהוא. חופשה. לאו דווקא משהו ארוך ולא חשוב לאן. בסופו של דבר מצאה דיל חמוד באילת. התקשרה להזמין. נתנה את פרטי האשראי בלהט ורצתה לדעת שזה סגור.

 

 

חיה חיים של טירוף. מנסה לרצות את כולם וכל החזיתות תובעניות לה. והיא בסה"כ רוצה ומנסה להזכר מי היא בתוך כל זה. מדבר לדבר היא רצה, מחוזרת ע"י אנשי עסקים שרוצים להשכיר את שירותיה מצד אחד, עובדת במשרד בשעות הבוקר מצד שני, מנהלת בית לתפארת מצד שלישי ויש את בעלה. התובעני מכולם. בשבילו היא אחת ויחידה והיא רק שלו. רוצה אותה רק לעצמו וכל הזמן. שלא תצא, שלא תלך, שלא תראה חברות וכמה שפחות בטלפון. אוהב אותה אהבה מטורפת. קצת יותר ממה שהיא יכולה להכיל.

 

 

מצידה היא היתה רוצה פחות. אוהבת אותו מאד אבל צריכה חופש. להרגיש רק את עצמה, רק את כל כולה. עורגת לחיים על הקצה שפעם חיה ומחפשת בתוך חייה ריגוש דומה. כל הזמן. לא מוותרת. בכל התחומים. הוא מותש קצת ממנה ומנסה לרסן את הפראות הזאת שבה אבל גם אם היא רגועה איתו, אין בה שום רוגע.

 

 

שבוע לפני הנסיעה היא נכנסת לפייסבוק לבדוק מה חדש. הפייסבוק מאפשר לה לפרוץ קצת הצידה מעצמה. כותבת, מגיבה, מתכתבת עם כל מיני גברברים חמודים ומשתדלת לא לחצות קוים. היא נשואה ולא רוצה שום מציאות אחרת. ובכל זאת. כשהוא פנה אליה לא יכולה היתה להשאר אדישה. קשקשו קצת ופלירטטו. הוא קרא את מה שהיא כותבת לפעמים ואז "אני רוצה לצלם אותך עירומה", אמר. כשקראה את זה, קלטה שהיא רוצה את זה גם. בלי לדעת עליו כלום ובלי שידע עליה, בלי שנפגשו או דיברו בטלפון, היה לה ברור שזה הולך לקרות.

 

 

ומשם פשוט זרמו לכיוון טכני. היא הרי מאד עסוקה והוא רוצה אור יום ואיפה בכלל זה יתאפשר. ואז זרקה לו ברוב הומור "מה אתה עושה בשבוע הבא? אני באילת. לבד". תוך פחות משברירית השניה קפצה תשובה "אני בא". הוא מצלם ואוהב חויות לא שגרתיות ובעיקר משהו שאי אפשר להסביר במילים זיווג את הזיווג הזה. הימור לשניהם. היא תתפשט באמת? הרי בחיים לא עשתה זאת ובטח לא הצטלמה. והוא יבוא עד אילת ומי יודע מה יקרה עם זה. וזה היה חייב לקרות וזהו.

 

 

הגיעה לאילת. הוא הגיע אחריה. קבעו להפגש. בהתחלה ישבו לדבר. הוא כזה חמוד וישר היתה זרימה. הרגישה איתו בנוח לגמרי. נרגעה. זה באמת הולך לקרות. ואז נסעו אליו למלון. כל הדרך היא אומרת לו שזה בכלל לא בטוח. לא רצתה להתחייב ולא רצתה לאכזב. פתאום לא היתה בטוחה בעצמה. מדברים והיא מתחילה להתרגש מהמפגש הזה עם עצמה. בחיים לא עשתה את זה קודם. נכנסו לחדר ותוך כדי שיחה המצלמה נשלפת. מצלם והיא לבושה ואז בא לה להוריד. מורידה כיסוי ראש והוא מצלם כל שלב. שיערה מתפרץ לו וגולש והוא איתה לגמרי. ממשיך לדבר איתה. שואל אותה על חייה וכל מיני ומדברים. היא לא נבוכה. מורידה חולצה ועומדת ונשענת ואז רוכנת ועושה מה שהוא מבקש. נהנית מכל רגע. העדשה שמה אותה במרכז וזה כל מה שהיא צריכה. והוא כל הזמן נזהר לצלם כך שלא יזהו אותה.

 

 

מורידה חזיה ואז חצאית ואז בסוף לא יכולה יותר. כאילו זה גבול שאין לה אומץ לחצות. "תורידי" הוא תובע. "אני מחכה". מורידה. עירומה לחלוטין ניצבת מולו ונעה בתוך עצמה. תנועות גוף קטנות קטנות ומחוות של אינטימיות משותפת. הרגישה נוח מולו להיות היא עצמה. פעם מתכנסת ופעם נפתחת, פעם נבוכה ופעם פשוט מאד שמחה על כל הענין. וכל הזמן הזה מחפשת בו את האש הזאת. איפה היא. ניסתה לשאוב ממנו מילים שיגלו לה מה עובר לו בראש. רצתה אותו מתגרה. רצתה לדעת כל הזמן מה היא עושה לו. זה חלק מהמסע שלה. לדעת שהיא, עם כל הלידות שעברה וכל מה שעבר עליה, עדיין סקסית. פשוט סקסית. גם בלי לעשות עם זה יותר מדי.

 

 

שאלה אותו ישירות והוא ענה לה. ענה ועדיין נשאר מרוחק. בעצה לא ידעה מה היא עוד רוצה ואם בכלל היא רוצה. וכי יש לאן ללכת? אחרי שהתלבשה וחזרה לעצמה הראה לה את התמונות שצילם. נפעמה. כשרון של ממש יש לו. זויות מדהימות, העמדה גאונית והרבה רגש. כל תמונה נתנה לה עוד משהו. הצליחה להביט על עצמה כעל זרה. כעל דוגמנית. אשה אחרת לגמרי. יש לו את זה לגמרי. ראתה את עצמה הכי חשופה וזה היה כמו אגרוף לבטן. זאת היא והיא יפה בעיניה. איך הוא עשה את זה.

 

 

חזרה לחיים שלה. לא הפסיקה לחשוב על כל זה. אבל זה כאילו קרה למישהי אחרת בחיים אחרים. הוא עשה תערוכה ושלח לה הזמנה. התערוכה היתה הצלחה מסחררת. התמונות יצאו מדהימות אפילו יותר על קנווס גדול. שילוב שלה לבושה ושלה עירומה. מפעם לפעם טקסטים שלו והכל ביחד יצר מיצג משגע. תשבחות של מבקרים וסיקור נרחב של הרבה כלי התקשורת בארץ ובעולם. ובאף תמונה לא רואים את פניה באמת. הכל מאד חמקמק. אסור לאף אחד לדעת שזאת היא. התגנבה פעם אחת לראות מה זו התערוכה הזאת. לא רצתה שיהיה סיכוי שיזהו אותה. אם בעלה ידע זה הסוף. והיה מרגש. היא על קיר שלם. אחרי 5 לידות. קיר שלם.

 

 

ואז יום אחד היא חוזרת הביתה מהעבודה ועל השולחן במטבח יש פתק. הכתב של בעלה. "אהובתי, אשתי. אני אוהב אותך. אני יודע שהצטלמת. הייתי מזהה את הגוף שלך בכל מקום והנה הוא עכשיו באמת בכל מקום. אני רוצה שתדעי שאני גאה בך ושבשבילי תמיד תהיי הדוגמנית שלי. סקסית ומדהימה. מחכה כבר ללילה שלנו, א." לרגע שכחה לנשום. והרגישה שבאמת חזרה הביתה.

0 תגובות
יוצאים לחגוג
21/05/2017 12:38
wind
אהבה, בגידה, אוכל

יוצאים לחגוג. סוף סוף הגיע סיום הפרוייקט. ההצלחה שנרשמה היתה אדירה. שיתוף פעולה לא שיגרתי. זה בכלל לא התחום שלה, אבל פנו אליה לעזרה ומצאה את עצמה נלהבת. לאור ההצלחה, כל הנוגעים בדבר הרוויחו יפה מאד והיתה סיבה ממש טובה לחגוג. הוחלט על מסעדה בשרית מגניבה. בגלל שהיא היתה הכי דתיה שם, הוחלט שהיא תחליט על המיקום. הגיעו והתמקמו. היא מיד נכנסה למטבח. הטענה הרשמית היא שהיא צריכה לבדוק את הכשרות ואת אופן הבישול אבל בעצם מאז ומתמיד אהבה להכנס למטבחים של מסעדות. לראות שבאמת נקי, לראות את הצוות ובעיקר לראות את הטבחים בפעולה. לראות אותם קוצצים, מקפיצים ומערבבים היה משהו שמאז ומתמיד הסעיר אותה.

 

המטבח היה ענק וחדשני. מזמן לא ראתה עיצוב כזה. נכנסה עם הבטחון שלה וההליכה הזאת שלה והתקבלה בחיוך. הציצה לסירים, שאלה שאלות וכל הזמן בחנה את הצוות. כולם גברים, כולם ממש נאים וגבריים והיא לא באמת רצתה לצאת. שאלה מי השף הראשי והחמיאה לו. באמת היה נראה ששווה היה לבוא. חזרה לשולחן. הערב היה מקסים. האוכל היה מצוין. היא חולה על בשר. כולם שתו יין וכולם היו ממש שמחים. היתה אוירה ממש נעימה ומצחיקה והיא מאד נהנתה. מגיע המלצר שוב והיא עסוקה בשיחה. לפתע היא שומעת שפונים אליה בשמה הפרטי. המלצר לא אמור לדעת אותו. הוא פונה אליה ואומר לה שהשף הראשי קורא לה למטבח. לא זכרה שאמרה לו את שמה. קמה ופנתה למטבח. הוא עמד וחיכה לה. חייכה אליו והחמיאה לו על האוכל. חשבה שהוא מן הסתם רוצה לשמוע איך היה אחרי שהתעניינה בשלבי ההכנה. הוא חייך. "את לא מזהה אותי, נכון?". "מזהה? אני אמורה? לא. אני לא מכירה אותך". "אני גידי. גידי שהיה איתך בצבא".

 

היתה המומה. גידי. גידי שירת איתה באותו בסיס. הם היו החברים הכי טובים. תמיד ראתה בו ידיד ולמרות שידעה שהוא מאוהב בה היא לא הרגישה אליו אותו  דבר. הם היו צוחקים המון ביחד. היה להם את אותו סוג הומור מטורף. שאגות הצחוק שלהם היו מטריפות את כולם, בעיקר בחדר האוכל ותמיד משכו אליהם אנשים, אבל הם לא נתנו לאף אחד להכנס ביניהם. הם היו שניהם וזהו. גידי. כל כך הרבה זמן לא חשבה עליו. מיד כשהשתחררה טסה לטיול שלה והקשר נותק. גידי. זה לא יכול להיות. "אתה ממש השתנית. אתה הורס. מה עשית לעצמך?". הוא מחייך. "ישירה תמיד היית. אחריהצבא טסתי לצרפת עם המשפחה. למדתי שם בישול ונהייתי שף. חזרתי לארץ, התחתנתי ולפני שנה בערך התגרשתי. כנראה שזה משנה בנאדם. ואת, מה נהיה איתך? חזרת בתשובה?". "כן", אמרה. "חזרתי בתשובה, התחתנתי. אני נשואה עם ילדים". אומרת ולא מאמינה שזה הוא. לא היתה מזהה אותו בחיים. "איך זיהית אותי?"."הייתי מזהה אותך בכל מקום. שמרתי את התמונות שלך איתי עוד הרבה שנים אח"כ. לא השתנית בכלל, את יודעת? חוץ מהעיניים שלך. תמיד היה בהן אש אבל נראה לי שהאש הזאת נהייתה איכשהו יותר עמוקה עכשיו".

 

צחקה. תמיד אמר שיש לה אש בעיניים. האש הזאת סיבכה אותה כל כך הרבה פעמים ותמיד גידי היה זה שנתן לה את הכתף לבכות עליה אחרי שהתרסקה. הוא היה עדין כל כך והיא רצתה אותם כאלה מחוספסים וקשוחים. ושילמה על זה תמיד בהתרסקויות האלה. הביטה בו. הקול שלו נהיה אחר. עוד אז הוא היה מעשן ונראה שהוא עדיין. הידיים שלו נהיו גסות יותר וכנראה שהוא מתאמן. אבל זה גידי. עכשיו היא רואה שזה באמת הוא. והוא כל כך מתוק. חייכה אליו. "אז מה, את באה לראות את המשרד שלי?". קרץ לה. זו היתה הבדיחה הפרטית שלהם על כל אותם מפקדים צבאיים דוחים שהיו מפתים את המזכירות הצעירות לעניינים מגונים. גם היא חוותה כאלה הצעות מגונות ותמיד גידי היהמגיע בזמן ומציל אותה. כולם חשבו שיש ביניהם קשר רומנטי. צחקה וצחקה. ואז כשדעך צחוקה. הביטה בו. "כן, אני רוצה". סימסה למישהו שם בשולחן שישלח את התיק שלה עם המלצר ויתנצל בשמה שהיא לא חוזרת לשולחן.

 

הוא אחז בידה והביט בה. היא ראתה בעיניו את המבט ההוא שתמיד היה שם.הוא לא הפסיק לאהוב אותה ויותר מתמיד פתאום זה נראה לה כזה סקסי. אף אחד לא מסתכל עליה ככה. אף אחד. בבת אחת חזרה אליה התחושה הזאת שליוותה אותה במחיצתו תמיד. חשה אהובה, מוחמאת, מוגנת. והיד הזאת שלו עם האחיזה החזקה הזאת עשתה לה דברים בגוף. הוא הוביל והיא אחריו. עלו במדרגות ונכנסו למסדרון. היו חייבים להצמד זה לזו. תמיד נרתעה ממגע של גברים זרים ועכשיו לא נרתעה מכלום. זה גידי שלה. אין ממה לפחד. נכנסו למשרד שלו. משרד מעוצב ויפיפה. הוא עיצב אותו בעצמו, כך אמר לה. "רוצה יין?". "לא. לא עוד יין". חייכה אליו. "שתיתי הרבה יותר מדי, נראה לי. אני בכלל לא מבינה מה אני עושה פה". "נראה לי שאני מבין בשביל שנינו. לא יודע מה איתך, נראה לי שאני בעניין של חיסול חשבונות". גם זו היתה בדיחה פרטית של שניהם. ובגלל היין כנראה, היא צחקה ממש. הוא כזה חמוד.

 

התקרב אליה. "אני חייב לראות את השיער שלך. בעיקר אני חייב להריח אותו. שנתיים שלמות הריח הזה היה קם איתי בבוקר והולך איתי לישון. הרגת אותי. את מוכנה בבקשה להוריד את המטפחת הזאת? בשבילי?". בתנועה אחת הורידה את הכיסוי ופרעה את השיער. השיער שלה ארוך ומטופח ובעצם הוא הדבר היחיד שמזכיר לה את הנשיות שלה בתוך כל העטיפות והשכבות והצדיקות. "וואו. את פשוט משגעת". קרב אליה והחל לשחק בשערה. אף אחד לא נגע בשיער שלה ולא ראה את השיער שלה לפחות 15 שנה. היא עקבה במבטה אחרי תנועותיו וחשה שהיא לא יכולה לשלוט בעצמה. אחזה במותניו וקרבה אותו אליה.

 

כמו הצתה, כמו פיצוץ, החלו לגעת ולגעת ולמשש. עטף אותה בחיבוק שלו ונישק אותה כמו שאף אחד לא נישק אותה מעולם. נשיקה של צלילה לעומק. התמסרה אליו לגמרי ונתנה לו את עצמה לחלוטין. כל כך רצתה את זה ובעיקר היתה זקוקה לתחושה הזאת של נחשקת, של סקסית, של מושא הערצה. ליטף לה את השיער שוב ושוב ואת פניה. היא, רק רצתה לחוש את העור שלו. החלה לקלף ממנו את הבגדים שלו. בגדי העבודה שדבק בהם ריח של בשר ושל זיעה ושל בושם גברי משובח ושלו. סקסי בטירוף. היין, יחד עם הרעב שלה,יחד עם האש הזאת שלה שמעולם לא הצליחה לרסן פעלו פעולה משותפת. היא רצתה אותו מאד. הוא חייך לתוך שפתיה. "את משהו", הוא מילמל.

 

צנחו על השטיח הפרוותי שכיסה את הרצפה. הרגישה אותו נלחץ אליה ורצתה אותו בתוכה מאד. הגידי הזה שלה כבר גירה אותה כל כך וכל הסיטואציה הזאת כבר הטריפה לה את כל החושים. הוא לא מיהר ונישק אותה בכל גופה. מצץ בשקיקה את כל איבריה והיא מצאה עצמה משמיעה קולות שמזמן לא השמיעה. העינוי המתוק הזה שלו היה מהמם והיא הגיבה לו שוב ושוב. כשהשתלבו זה בזו לבסוף, זו היתה שלמות שאין לה סוף. כמו חיבור שנברא עוד מזמן והתגשם בזמן ובמקום המדוייקים ביותר. לאחר כל  התזוזות וההשתוללות הזאת של שניהם, קרסו לבסוף זה על זו.

 

מתנשמים עדיין ודבוקים, התלטפו. לא יכלו להפסיק לגעת זו בזה. "את לא נעלמת לי יותר. אני לא אוכל לחיות בלעדייך". הביטה בו והוא מלטף את פניה."אני יודעת. אני לא נעלמת. אתה גידי שלי".

0 תגובות
שיר לכת
18/05/2017 13:09
wind
מוסיקה, אהבה, חיפה
כבר שנתיים שזה אותו בית קפה. גיליתי אותו במקרה כשיום אחד היתה לי חצי שעה לשרוף באזור שלא הכרתי בעיר. למען האמת לא הכרתי אף אזור בעיר. נולדתי וגדלתי בחיפה וכמו בכפר הדרדסים, גם שם היה לי כל מה שהייתי צריכה. מעולם לא היו לי שאיפות לעבור משם ואת הבדידות שלי אהבתי במקום מוכר. אחרי שלמדתי תואר ועוד תואר הציעו לי משרה בתחום שלי בעיר אחרת. אם היה צונח עלי קיפוד ענק מהשמיים, לא חושבת שהייתי יותר מופתעת. המחשבה שיום אחד אולי אצטרך לעזוב את העיר שלי, את הים שלי, את החורשות שלי, את האוויר שלי והלחות הבלתי נסבלת שלי, את הזרות המוכרת שלי, לא עלתה מעולם על דעתי. אבל זה קרה. שכרתי, ארזתי ונסעתי. בלי מסיבות פרידה ובלי נפנופי ידיים ודמעות. 
ואז ביום אחד נקבעה לי פגישת עבודה באיזה רחוב עם שם לא מוכר. "מי קורא לרחוב 'שלכת?", חשבתי לי. ואז הגעתי לאותו בית קפה. מיד כשנכנסתי הרגשתי שמשהו מרחף סביבי ואז שוקע בתוכי. זו היתה המוסיקה שהיתה ברקע. מעולם לא הייתי בנאדם של מוסיקה. כשכולם היו בקטע של גל חדש ואלטרנטיבי, אני בחרתי לשים אוזניות עם כלום. רק כדי שלא ידברו איתי. זה והחצ'קונים מאד עזרו לשקט שלי. למחשבות הלא קשורות שלי. זו היתה אניה. עם קול מעולם טוב יותר וניגוניות כזאת שעושה נעים בלב, התיישבתי. אני מאמינה שבאיזשהו שלב התחלתי לחייך לעצמי בלי לשים לב כי פנית אלי. לדעתי זו היתה הפעם הראשונה שמישהו התחיל לדבר איתי סתם ככה פתאום. אפילו מה השעה אף פעם לא שאלו אותי.  
לא הבנתי בכלל מה אתה רוצה ומי אתה ומאיפה באת כי הייתי כל כך שקועה בטוב הזה. ואז שאלת אם אתה יכול לשבת לידי. ופתאום לא היה לי אכפת. התחלנו לדבר. סיפרת לי שאתה חדש בעיר הזאת ומרגיש קצת לבד וכל פעם ששאלת אותי משהו מאד רציתי לענות כמו שצריך. זה היה משהו שהשתנה בי. ואני יודעת שזאת אניה שעשתה לי את זה. כי רציתי אותך. וידעתי את זה ולא היה אכפת לי. כל כך חמוד. דיברנו ודיברנו ואחרי שעתיים ושלושת רבעי אני פתאום שמה לב ששכחתי את הפגישה שלי. בחיים לא שכחתי כלום. זה מאד שימח אותי.
נהיינו זוג. אניה נהייתה זמרת הבית ובית הקפה הזה הוא בית הקפה שלנו. עברנו לגור לידו כי אמרתי לך שהקסם הזה שקורה לי כנראה קשור במקום הזה וזהו. לא העזתי לזוז משם. לא נראה לי ששכנעתי אותך בזה אבל אתה מושלם גם בזה שאתה לא מתווכח איתי על כלום. השיר הזה Paint the Sky with Stars נהיה שיר הלכת שלי. השיר שבו התחלתי ללכת קדימה מהחושך שבו הייתי. הוא נהיה שיר החתונה שלנו.

2 תגובות
אביב
25/04/2017 08:32
wind
אהבה
"עוד יום אחד כזה ואני טסה מפה!" אמרתי לטלפון שהחזקתי בידי. לא באמת דיברתי עם מישהו. זה משהו שאני עושה מדי פעם. חברות לא תמיד מקשיבות כמו שאני אוהבת ועצות אני לא צריכה. השכל המפותח שלי הוא חלק מהבעיה. אז כשאני מרגישה שאני מתפוצצת אני פשוט שמה את הנייד על שקט ומתחילה לשפוך. באותו יום הרגשתי בודדה במיוחד. בדיוק סיימתי פרוייקט ממושך בעבודה, קיבלתי בונוס ענקי וגם פרגנתי לעצמי יום חופש ולא היתה חברה אחת שיכולתי לסמוך עליה שתשמח בשבילי באמת, לא כל שכן לצאת לחגוג איתי. אני מנהלת מצליחה בחברה בינלאומית, רוב הקשרים העסקיים שלי הם מעבר לים, אני טסה המון וכן, נטולת זוגיות קבועה.
אני יודעת שאני נראית טוב, אני מרשימה וייצוגית והתבטאות זה המקצוע שלי. אבל הלבד הזה גומר אותי. לא יכולה לסבול שאומרים לי מה לעשות ולא נמצאת מספיק זמן במקום אחד בשביל קשר ארוך טווח אבל רבאק. נמאס.
ישבתי בקיוסק שהיה הדבר הכי חשוף לשמש שמצאתי כי שמש זה החיים ודיברתי. ודיברתי. כשנגמר לי הכח ורציתי לבדוק את ההודעות הנכנסות ראיתי שנכנס לי מייל חדש. "את מדברת המון, את יודעת?" זה היה אביב. עם אביב הייתי בקשר מאד טוב. בחיים לא נפגשנו אבל דיברנו כמה פעמים בטלפון והתכתבנו. הוא מנהל כח אדם בחברה שניהלתי איתה קשרים עסקיים ויצא שדיברנו כמה פעמים אבל כבר שמעתי שהוא גיי אז זה הסתכם בזה.
בעודי מנסה להבין את המייל המוזר ניגש אלי מישהו עם חיוך ענק. "אוקיי איך זיהית אותי?", שאלתי. אביב חייך והתיישב. "השתגעת? היה לי כל כך כיף לדבר איתך שהייתי חייב לדעת איך את נראית. אגב, את חייבת להחליף תמונה בפייסבוק.  היא לא עושה לך טוב". הסתכלתי עליו. כמה חבל שהוא גיי. נראה טוב והכתפיים האלה. אני עם רגישות קשה לכתפיים מהסוג הזה.
"תקשיב אני לא במצב רוח. סליחה..."
"תשכחי מזה. יש לי תואר שני בלשנות מצבי רוח. אם היית מבסוטית היית צריכה לדאוג, אבל מכאן זה רק יכול להשתפר". החלטתי לזרום.
בילינו אחר הצהריים מושלם. אביב, כמו כל גיי היה כתף נהדרת, הקשיב והקשיב ולא נתן שום עצה. ישבנו לאכול וחלקנו מנות. הוא אפילו עזר לי לבחור תיק חדש. ואז כשנפרדנו בחניה ליד הרכב שלי אני מרוכזת בחיפוש המפתחות בתיק שלי ופתאום מרגישה את היד שלו על הפנים שלי. אני מרגישה שהשיער שלי מוסט הצידה בעדינות. רציתי להגיד לו שזה בסדר אבל פתאום הרגשתי את השפתיים שלו על הפה שלי. "אתה גיי" התחלתי להגיד. הוא לא הפסיק וזה היה הכי נעים בעולם. אחרי מלא זמן שאנחנו מתנשקים ומתלטפים ונוגעים, הוא אומר "אני לא ממש גיי. את יודעת שיש אצלנו שני אביב?"
0 תגובות
משהו לא טוב
24/04/2017 10:04
wind
וויסקי, עיניים, אהבה

כבר רבעלחמש ואתה לא מתקשר.

נפגשנו לפני שנתיים. זה היה יום כזה שרציתי שיקרה משהו לא טוב. נפגשתי עם חברה לקפהוניסיתי לריב איתה, כל הזמן בדקתי שאף אחד מהילדים לא נעלם כי היה ברור לי שהולך לקרות אסון ובעלי לא הפתיע. אדיש ומרחף.

כשהגיע הערב לקחתי את התיק ויצאתי מהבית. אמרתי לבעלי שאני הולכת לשאוף אוויר והוא הבין את הקוד. יצאתי לעשות סיבוב ולעשן. מצאתי את עצמי בבר הזה שפעם הייתי הולכת אליו.היו שנים שהיה לי ברור שמה שלא יקרה, לפחות פעם בשבוע אני אכנס לבר ואשתה בירה. ואז, קצת אחרי החתונה, שמתי לב שעברו כבר 7 שנים, שאני אמא לשלושה ילדים ושלא שתיתי בירה כבר המון זמן.

הלהקה המתחלפת ניסתה לשמח את כולם וחשבתי לי שהמאמץ המושקע גדול מדי. כולם ממילא החליטו שהם שמחים, אז בשביל מה כל הרעש. הבנתי שאני צריכה להזמין לי משהו לשתות והחלטתי שבירה לא תביא לי את המשהו הלא טוב הזה שאני צריכה. הזמנתי וויסקי. הסתכלתי מסביב. אף אחד לא הכיר אותי ולא זיהיתי שום פרצוף מוכר. דווקא הייתי שמחה לפגוש מישהו,לדבר איתו, להטיח בו את חוסר השקט שלי ולהאשים אותו בחוסר הבנה. אבל כלום.

ברמנים הם אנשים מבוגרים ומנוסים בחיים, רק בסיפורים. בחיים האמיתיים הם בני 18 לפני צבא עם צורך חזק להרגיש בחבר'ה וממילא עם כל הרעש הזה אין שום סיכוי לשום תקשורת. הצטערתי שמן הסתם במקום כזה, לשים אוזניות עם המוסיקה שלי ולהעלם לתוך עצמי לא ממש שייך. אז לא עשיתי את זה. התיישבתי על כסא גבוה והתחלתי להרגע. לפחות הוויסקי היה מסוג טוב והכוס התאימה לי בול. לא סובלת שהכוס לא מתאימה למשקה. בעלי יכול לשתות ברנדי בכוס חד פעמית. זה משגע אותי.

מסביבי על כסאות הבר היו כל מיני חבורות אנשים. זה התחלק. נשים שבאו בקבוצה ישבו סביב השולחנות וזוגות וגברים בחבורות ישבו על הבר. ידעתי שמן הסתם אני מושכת תשומת לב אבל ידעתי גם שאני מספיק נשואה ואמא בשביל לא להחריד את המקום משלוותו. טבעת נישואין זהובה מעטרת את אצבעי. אין ממש אפשרות לטעות פה. אף אחד לא מעשן פה. זה ההבדל. פעם כשהיינו יוצאים, יכולנו לברוח לתוך טבעות עשן. זה הציל הרבה מצבים מביכים. עכשיו, הבנתי, אני לא באמת יודעת איך עושים את זה. אני רוצה את הוויסקי שלי יחד עם הסיגריה ובחוץ גם קר. אני אמורה להשאיר את התיק? מה פתאום. אני אמורה לצאת עם התיק ועם הוויסקי? זה לא נראה מוזר?

ואז ראיתי אותך. בתנועות חלקות כאחד שרגיל בזה, לקחת את הכוס שלך ויצאת החוצה עם סיגריה שלופה. חיכיתי קצת ויצאתי אחריך. נעמדתי במרחק בטוח, נשענת על הגדר ומביטה מסביב. בכלל לא ראית אותי. הרשיתי לעצמי להסתכל עליך מהצד. נראית מבוגר ממני. לא מאד אטרקטיבי. אבל אני הרי רציתי משהו לא טוב. ונראית מספיק כזה. כשסיימתי את הסיגריה ורציתי להכנס בחזרה, פתאום הרמת את הראש מהטלפון שלך והסתכלת עלי. לא שמתי לב שיש לך עיניים מהפנטות. חייכתי קצת ושאלת "זה לא קצת מהיר לסיגריה שלמה?" צחקתי. אני באמת מעשנת נורא מהר. רציתי להגיד שגם בעלי מעיר לי על זה אבל רק הסתכלתי עליך. סקרנית לראות מה יקרה. "מישהי עם שפתיים כאלה לא צריכהלעשן. את צריכה יותר להתנשק". צחקתי. הרגשתי שהמשהו הזה עומד לקרות. התקרבתי אליך ונישקתי אותך על הפה. נסוגת. "את נשואה, אחותי. נכון?".

מפגר.אתה אמור להיות המשהו לא טוב שלי. "תנשק אותי כבר. אתה רוצה שאני אעשן עוד סיגריה ואמות מוקדם בגללך?". צחקת. לקחת לי את הכוס מהיד והנחת על השולחן."לא פה". נתת לי יד ומשכת אותי אחריך". הגענו לחצר ריקה בין בניינים. תפסת לי את הראש בידיים ונישקת אותי כמו שמזמן לא נישקו אותי. נצמדתי אליך ונישקתי אותך בחזרה. אחזתי אותך בחזרה ולא רציתי שתפסיק. אחרי מלא זמן עצרת והסתכלת עלי. "אני לא מתעסק עם נשואות, נשמה. למרות שאני חייב להגיד שאת הורסת את הבריאות". "אני לא מתעסקת עם אנשים זרים", אמרתי. "למרות שאתה מרגיש לי מאד נכון. תקשיב, כשתרצה לעזור למלחמה בסרטן, תתקשר אלי. אני אוותר לך הפעם". נתתי לך את כרטיס הביקור שלי שהולך איתי לכל מקום.

מאז כבר שנתיים אתה לא יוצא לי מהראש. שנתיים שאני רוצה שתתקשר. שנתיים שאני מגיעה לבר הזה כמעט כל שבוע כדי למצוא אותך ואתה אף פעם לא שם. שנתיים שאני מרגישה בכל הגוף שלי שאם לא יקרה משהו לא טוב אני אתפוצץ.

כבר רבע לחמש ואתה לא מתקשר. 

0 תגובות